Sunday Walk 54 – Christian Birth and Repentance

Hell is God’s incinerator for perished people.

David Pawson, Repent of Your Sins Towards God, (about 26:00)

Focusing on repentance, these are my thoughts after listening to David Pawson’s lectures on the normal Christian birth. I have added to some of what I’ve heard. In the process I may have got some of it wrong. So check out the videos for yourself if you want to hear Pawson’s views directly.

There are four stages to a Christian birth: (1) repentance, (2) belief, (3) baptism and (4) the laying on of hands. Many skip the first and the fourth looking only for eternal security (safety) rather than being saved (salvaged) from sins for holy service in the Kingdom.

It takes time to identify specific sins. However, like a Catholic penitent kneeling in a confessional we need to specifically identify what sins we want to be saved from. This growing awareness convinces us that we really are sinners and, after we’ve changed, we know what specific sins we have stopped doing.

Repentance is more than regret for what we’ve done to ourselves and more than remorse for what we’ve done to others. It is sorrow for what we’ve done to God. Having that kind of sorrow is proof we believe there is a Lord God we can offend. We prove our faithfulness (allegiance to the Lord) by following orders to sin no more.

Without repentance we aren’t of much use. We are broken pots, perished to such an extent that we really ought to be thrown out. Without repentance we can only fool ourselves with our good deeds.

If we ever do get around to repenting we find we will have to repent not only for all of the bad things we know we’ve done, but also for all of those good deeds we’ve done to our own glory. By then we will have realized that nothing short of being made holy for renewed service will do.

David Pawson, Repent of Your Sins Towards God

Weekly Bible Reading:  1 Chronicles (Audio), 2 Chronicles (Audio), Ezra (Audio), Nehemiah (Audio)
Commentary: David Pawson, 1 and 2 Chronicles, Part 24, Ezra and Nehemiah, Part 25, Unlocking the Bible

Morning
Morning

Author: Frank Hubeny

I enjoy walking, poetry and short prose as well as taking pictures with my phone.

8 thoughts on “Sunday Walk 54 – Christian Birth and Repentance”

  1. Part ll of the Rif halachic commentary to ראש השנה. Correctly employing the Rambam code compares to basic biology – the dissection of pithed frogs.

    The Rambam code on t’shuva merits a full rebuke. Primary emotions of grief and regret, while they arouse attempts to do t’shuva, these emotions fail to address the basis wherein t’shuva defines the heart and soul of all bnai brit. T’shuva serves as the יסוד wherein a person “launches” all tohor middot spirits from within the heart aimed to reach all generations of the O’lam HaBah nefesh soul. T’shuva entails much more than merely a reactionary dissatisfaction with how a persons’ past behavior brings disgrace after the fact. T’shuva exists as a positive time oriented commandment, which requires k’vanna.

    What does a baal aveira feel? Aware that his\her coming actions transgress negative commandments. Comparable to the Yankee Civil War Admiral – David Farragut – famous for the quote: ‘Damn the torpedoes full speed ahead’! Supposedly made at the battle of Mobile Bay; the battle to capture the last Confederate port on the Gulf of Mexico in 1864. Farragut’s decision to send his fleet through the minefields, to avoid the Confederate fort cannons, played a significant role in that damned Yankee victory towards the close of Lincoln’s illegal “Vietnam” war.

    Farragut’s bravery perhaps best exemplifies the Yatzir Ha’Ra. Reportedly, consequent to the lack of visibility, due to the black powder cannon shot, he had himself tied to the main mast to give himself a better view. Yet if his ship had sunk in the attempt to navigate through the Confederate anti-ship defenses, he virtually guaranteed his death – consequent to his decision that took such risks for victory. The mentality of a baal aveira directly compares to the rash decisions taken by Farragut.

    The brothers Grimm fairy tale of Rumpelstiltskin, likewise describes the state of mind of the baal aveira. In that story a poor miller came to speak with the king. Poverty stricken, the miller attempted to advertise his import by declaring that his daughter possessed a unique wisdom wherein she could transform straw into spun gold. The king challenged the veracity of the millers’ story. If his daughter possessed such wisdom, why then did the miller live in poverty? To quote the fairy tale: “Then you must promise me the first child you have after you are queen.”

    Rumpelstiltskin serves as the נמשל of the Yatzir Ha’Ra משל. On the third day, when the Queen correctly declared his name, Rumpelstiltskin flew into a destructive bitter rage. Grief and regret likewise express the feelings of the Queen when Rumpelstiltskin came to claim her first born son. Baal aveirot personages, they permit their passions, pride, and arrogance to dominate their decision making processes. Therefore t’shuva represents the Will to mature and develop the irrational emotional mind. Physically speaking, the brain stem which sits upon the spinal cord and functions as the maestro conductor of the internal organs, which produce the basic emotions which all people feel.

    Consequently, t’shuva entails much more than remorse over silly decisions made in the past. T’shuva transforms an emotioanlly immature person into a responsible adult – fit to raise children and educate these children to dedicate positive time oriented commandments unto HaShem, expressed through the avoda of tefilla. T’shuva separates the consecrated oils whereby Moshe anointed the vessels of the Mishkan and the garments of Aaron as Cohen – the mitzva of Moshiach – from the mikveh waters which transform a tuma person unto a tohor person, who breathes tohor spirits and therein brings blessing, prosperity, and success to the world.

    No middah דאורייתא, and how much more so דרבנן, can the Cohen nation dedicate unto HaShem through the mitzva of tefilla, which lacks the יסוד of t’shuva. Herein explains the k’vanna of the mussar known as: “the King is in the field”, which defines the month of Elul.

    כל הנולדים מאחד בתשרי עד עשרים ותשעה באלול מצטרפין, ומעשרין מאלו על אלו. נולדו חמישה טלאים בתשעה ועשרים באלול, וחמישה באחד בתשרי–אין מצטרפין; ילדו הוולדות בתוך שנתן, הרי היא ובתה נכנסות לדיר להתעשר

    באחד בתשרי, ראש השנה לשמיטין וליובלות. פירות שישית שנכנסו לשביעית–אם היו תבואה או קטנייות או פירות האילן, והגיעו לעונת המעשרות קודם ראש השנה–הרי אלו מותרין: ואף על פי שאוסף אותם בשביעית, הרי הן כפירות שישית לכל דבר. ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ראש השנה, הרי הן כפירות שביעית

    באחד בתשרי, ראש השנה לעורלה ולרבעי; ומאימתיי מונין לעורלה ורבעי, משעת נטיעה. ואינו מונה מראש השנה לראש השנה, אלא שלושים יום בשנה חשובין שנה–והוא שתקלוט הנטיעה, קודם השלושים יום; וכמה הוא סתם קליטה, לכל האילנות שתי שבתות. באחד בתשרי, הוא ראש השנה למעשר תבואה וקטנייות וירקות; וכל מקום שנאמר ראש השנה סתם, הוא אחד בתשרי. ובחמישה עשר בשבט, ראש השנה למעשר האילנות

    שטרי חוב המוקדמים–פסולין, שהרי טורף בהן לקוחות שלא כדין; ולפיכך קנסו אותן חכמים, ולא יגבה בשטר מוקדם אלא מבני חורין–גזירה, שמא יטרוף בו מזמן ראשון שהקדימו. שטרי חוב המאוחרין–כשרין, שהרי הורע כוחו של בעל השטר שאינו טורף אלא מזמן השטר; ואף על פי שלא כתבו בו שהוא מאוחר, הרי זה כשר

    בנדרים ונדבות, אינו צריך להוציא בשפתיו; אלא אם גמר בליבו, ולא הוציא בשפתיו כלום–חייב. כיצד: גמר בליבו שזו עולה, או שיביא עולה–הרי זה חייב להביא, שנאמר “כול נדיב ליבו, יביאהא” (שמות לה,ה): בנדיבת הלב, יתחייב להביא. וכן כל כיוצא בזה מנדרי קודשים ונדבותן. אחד נדרים ונדבות, עם שאר הדברים שאדם חייב בהן מערכים ודמים ומעשרות ומתנות עניים–מצות עשה מן התורה שיביא הכול ברגל שפגע בו תחילה, שנאמר “ובאת שמה. והבאתם שמה” (דברים יב,ה-ו): כלומר, בעת שתבוא לחוג, תביא כל מה שאתה חייב בו ותיתן כל חוב שעליך, לשם

    טומאת מקדש וקדשיו–שהיה לה ידיעה בתחילה, ולא היה לה ידיעה בסוף–שעיר של יום הכיפורים הנעשה בפנים ויום הכיפורים תולין, עד שייוודע לו ויביא קרבן עולה ויורד. ושאין בה ידיעה בתחילה, אבל יש בה בסוף–שעיר הנעשה בחוץ ביום הכיפורים ויום הכיפורים מכפרין. ועל שאין בה ידיעה, לא בתחילה ולא בסוף–שעירי הרגלים ושעירי ראשי חודשים מכפרין

    מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג הסוכות, חוגג את כל הרגל, וביום טוב האחרון, שהוא שמיני; ואף השמיני, תשלומי ראשון הוא. וכן מי שלא חג ביום חג השבועות, חוגג כל שבעה, ויש לו תשלומין, כל ששת הימים שלאחר חג השבועות; ודבר זה מפי השמועה נאמר, שחג השבועות כחג המצות לתשלומין. ביום שמיני עצרת, מקריבין מוסף היום: פר ואיל ושבעה כבשים, כולן עולות; ושעיר, חטאת. וזה מוסף בפני עצמו. וכל מי שהיה מקריב פר היום–לא היה מקריב פר למחר, אלא חוזרין חלילה. ובשמיני–חוזרין לפיס כולן כאחד, כשאר הרגלים כמו שביארנו. מי שלא הקריב ביום טוב הראשון עולת ראייתו ושלמי חגיגתו, הרי זה מקריבן בשאר ימות הרגל: שנאמר “שבעת ימים, תחוג לה’” (דברים טז,טו)–מלמד שכולן ראויין לחגיגה, וכולן תשלומי ראשון הם. מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג הסוכות, חוגג את כל הרגל, וביום טוב האחרון, שהוא שמיני; ואף השמיני, תשלומי ראשון הוא. וכן מי שלא חג ביום חג השבועות, חוגג כל שבעה, ויש לו תשלומין, כל ששת הימים שלאחר חג השבועות; ודבר זה מפי השמועה נאמר, שחג השבועות כחג המצות לתשלומין

    חודשה של לבנה, תשעה ועשרים יום ומחצה וחלקים כמו שביארנו. ואי אפשר לומר שראש החודש יהיה במקצת היום, עד שיהיה מקצת היום מחודש שעבר ומקצתו מהבא: שנאמר “עד חודש ימים” (במדבר יא,כ)–מפי השמועה למדו שימים אתה מחשב לחודש, ואין אתה מחשב שעות
    מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות, מיום הבאת העומר–שנאמר “וספרתם לכם, ממוחרת השבת” (ויקרא כג,טו); ומצוה למנות הימים, עם השבועות–שנאמר “תספרו חמישים יום” (ויקרא כג,טז). ומתחילת היום מונין; לפיכך מונה בלילה, מליל שישה עשר בניסן

    מי שהיה טמא בשעת שחיטת הפסח, שאין שוחטין עליו, או שהיה בדרך רחוקה, או נאנס באונס אחר, או ששגג, ולא הקריב בראשון–הרי זה שוחט פסח בארבעה עשר של חודש השני בין הערביים. ושחיטת פסח זה–מצות עשה בפני עצמה, ודוחה את השבת, שאין השני תשלומין לראשון, אלא רגל בפני עצמו; לפיכך חייבין עליו כרת

    כל הקרבנות שעברו עליהן שלוש רגלים–לא נפסלו, אלא מקריבן וכשרים; ובכל יום ויום אחר השלוש רגלים, הוא עובר בבל תאחר, ובית דין מצווין לעשותו מיד, עד שיקריב קרבנותיו ברגל שפגע בו תחילה. הקדיש בהמה למזבח, ועברו עליו שני רגלים, ונפל בה מום, ופדיה על גב בהמה אחרת–אינו עובר בלא תעשה, עד שיעברו על האחרת שלוש רגלים. ואחד האיש ואחד האישה, עוברת בבל תאחר; אבל היורש, אינו עובר בבל תאחר

    עבר ואיחר הבכור לאחר שנתו–אף על פי שהוא עובר בלא תעשה, אם היה תם–הרי זה לא נפסל, אלא מקריבו; ואם היה בעל מום, שוחטו בכל מקום: שנאמר “מעשר דגנך תירושך ויצהרך, ובכורות בקרך וצאנך” (דברים יד,כג), מקיש בכור למעשר–מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה, אף בכור אינו נפסל משנה לחברתה. כל הקרבנות שעברו עליהן שלוש רגלים–לא נפסלו, אלא מקריבן וכשרים; ובכל יום ויום אחר השלוש רגלים, הוא עובר בבל תאחר, ובית דין מצווין לעשותו מיד, עד שיקריב קרבנותיו ברגל שפגע בו תחילה. אף על פי שנאמר “לרצונו” (ויקרא א,ג), כופין אותו עד שיאמר רוצה אני: בין שנדר ולא הפריש, בין שהפריש ולא הקריב–כופין אותו עד שיקריב. רש”י – ירקיב אתו. מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו, תלמוד לומר לרצונו, הא כיצד, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.

    From this source the rabbinic courts likewise learn the mistaken din of agunah. The two cases, while similar, the mitzva of קידושין stands apart and unique. This mitzva, made before two witnesses and a minyan, does not compare to a man dedicating a korban in the thoughts of his heart. A man who refuses to give his ex wife her get, this רשע transgresses swearing a false oath. A public desecration of the Name, on this exact point differentiates the two otherwise similar cases. Only in the case of agunah does the court have authority to place the רשע under the מעשה בראשית kabbala – the ban of נדוי; the action of creating a new Creation.

    This kabbala repudiates the antisemitic canard wherein racist Jew haters declare “their” hated & despised Christ killers as an inferior Race. HaShem chooses the Jewish people over all Goyim, because only the chosen Cohen nation accepts the revelation of the Torah at Sinai & Horev throughout the generations. Acceptance of the yoke of the Cohen nation, this action continually creates a new Creation.

    Prior to the revelation of the Torah at Sinai, the Cohen nation existed only as an oath which HaShem swore to the Avot that their future born seed would live as a unique great nation. Among all nations of the world, only the Jewish people accepted the mantle of being the chosen Cohen nation. This choice, to accept the Torah at Sinai and Horev, permanently reveals the kabbala of מעשה בראשית.

    Moshe said to Par’o that Israel must journey to worship HaShem. Tefilla, a positive time oriented commandment, defines the worship of HaShem by the Cohen nation. Goyim pray to their Gods. The prayers made by Goyim do not compare to the tefillot wherein Jews dedicate the k’vanna of tohor middot unto HaShem. The Siddur stands upon the יסוד of the kabbala of מעשה בראשית. Prayers which Goyim pray unto their Gods do not stand upon this unique יסוד. The Judgment Day of Yom HaDin upon the brit, HaShem judges all mankind based upon this יסוד.

    A blessing to my people and to all Goyim, may the New Year produce sweet fruits which benefit all mankind.

    Like

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out /  Change )

Google photo

You are commenting using your Google account. Log Out /  Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out /  Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out /  Change )

Connecting to %s

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.